אלברט מצגר אף פעם לא עזב את המלון שלו. אף על פי שהיו לא עוד שישה מלונות ברחבי אלכסנדריה, ואף על פי שהיה הממונה על כל תעשיית המלונאות בצפון מצרים, מלון "סטיל" שעל שפת הים היה בעיניו היהלום שבכתר. מאז הקים אותו ב- 1929 גר מצגר במלון, בדירה פרטית בקומה הראשונה, מפקח מקוב על כל תנועה ועל כל עובד. בתוך כמה שנים, נעשה המלון שבלב מפרץ אלכסנדריה לשם דבר, ונהפך לאחד ממקומות המפגש המפורסמים בלוונט. הסופר הבריטי לורנס דארל , שחי כמה שנים בעיר, הנציח אותו בסדרת ספריו "הרביעייה האלכסנדרונית".

 

 

בוקר אחד בנובמבר 1956, הכריחו את אלברט מצבר לעזוב. לא עזרה לו גלריית האורחים המפורסמת שנהגה לפקוד את המלון- מאל קפונה, דרך ג'וזפין בייקר ועד וינסטון צ'רצ'יל, גם לא העובדה שבקומה הראשונה של המלון תכננו הבריטים ה- 1942 את קרב אל- עלמיין, וגם לא העובדה שהוא במו ידיו מקים אותו יש מאין. באותו בוקר נהפך מצגר מאיש עסקים אמיד שכל אלכסנדריה מכירה אותו, לאויב המדינה, לסוכן זר ולאויב, שמצרים אינה חפצה בו עוד. בימים שאחרי פרוץ מלחמת סיני, החליטה מצרים על מסע עונשין נגד הקהילה היהודית במדינה, שעדיין מנתה כ- 50 אלף איש. במסגרתו נשללה אזרחותם של יהודים, עוקלו עסקיהם וחשבונות הבנק שלהם, ונשללה מהם אפשרות התעסוקה. מלון "סטיל" כמו מאות נכסים אחרים, עוקל על ידי הממשל המצרי מסיבה אחת בלבד: יהדותו של הבעלים. בין לילה נהפך מצגר ממולטי- מיליונר לפליט כחס כל. גם כשהחליט לעזוב את המדינה ולנסות את מזלו במקום אחר, סירבה מצרים לתת לא להוציא כסף או רכוש. גם לא תכשיטים, ספרים או תמונות. רק מזוודה אחת למלאה בבגדים, בבני משפחתו במכונית אל עבר הגבול הלובי, משאיר מאחוריו חיים שלמים.

 

 

מסלול הנדודים שלו עבר דרך לוב, איטליה ובריטניה, ובסופו של דבר משתקע אלברט בטנזניה, שם הלך לעולמו בסוף שנות ה-60, מבלי שראה שוב את ה"סטיל". בנו כריס, כלתו פטרישיה ונכדו ג'ון ניהלו בחמישים השנים האז גורש אלברט מצגר ממצרים מאבק משפטי כדי לקבל אותו בחזרה. ב- 1996 פסק בית המשפט העליון בקהיר לטובת המצגרים, וקבע כי המלון, שעבר בינתיים לרשת "סופיטל", והאדמה שעליו הוא בנוי- שייכים להם, וכך גם ההכנסות במשך השנים. אלא שממשלת מצרים לא מיהרה לבצע את פסק הדין, ורק ביוני 2007 הציעה למשפחה עסקה, שבמסגרתה תכיר מצרים בפסק הדין, אך תקנה מיד את המלון בחזרה. משפחת מצגר הסכימה להצעה, אך הדיונים על המחיר עדיין לא הושלמו.

 

 

"אמרו לי שבחחים לא אנצח", אומרת פטרישיה מצגר, בת 69, בשיחת טלפון מדאר א-סלאם,טנזניה,

בריון ראשון לעיתו ישראלי, "אבל אני אישה עקשנית מאוד. רציתי לחזור לאלכסנדריה ולנהל את המלון. המצרים אמרו לי, "עזבי, זה נגמר'.הם משכו אותנו עוד ועוד ובסופו של בדר הציעו לנו פיצוי מאוד נמוך. הם לא רצו לוותר על המלון, ובגלל זה אמרו ואם לא נקבל את ההצעה שלהם, הם יקברו את הסיפור הזה עוד כמה שנים. בכיתי כששמעתי את הסכום שהציעו לנו בשביל המלון היפהפה הזה, אבל הסכמתי, משום שגם ככה יכול להיות שזה המשפט הארוך ביותר בהיסטוריה. אני בסך הכול ביקשתי צדק".