להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


מחנות המעצר במצרים
 
פרופ' אריה שלוסברג
 
מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה והיחידה שהפעילה מחנות הסגר עבור תושביה היהודים.
בלילה שבין ה- 14-15 למאי 1948, לאחר הכרזת מדינת ישראל, פשטה המשטרה בהרכב של קצין ושני שוטרים עם רובים מכודנים, ועצרו יהודים בבתיהם. הרשימה כללה ציונים, ציונים, קומוניסטים, נכבדי ועשירי הקהילה ויהודים ללא מעורבות פוליטית או אחרת.
אנשים נעצרו ללא כתב אישום וללא משפט. הוסבר לרב העצורים שהם יחזרו לביתם לאחר חקירה במשטרה ותוך זמן קצר, לכן אין צורך לקחת ציוד מיותר. בבית העצור נערך חיפוש אחר כל חומר נחשיד, אך, למרות כל הסליקים שהיו אצל חברינו הפעילים.
לא חשבנו על מילוט (שלא אורגן), ולאן? הרהרתי לעצמי ביושבי על שפת המדרכה, כשמטאטא רחובות "שומר" עלי, כי כל הפמליה- השוטרים ונהג המונית- עלתה לעצור עוד חבר בדירתו. לאחר זמן רב הובא העצור, ידיד שהתיישב לידי במונית, ושנינו שתקנו מטעמי זהירות.
למעשה, תנועתנו "החלוץ הצעיר" הייתה מוכרת ע"י השלטונות,ולא התארגנו לקראת הבאות. העצורים הובלו במוניות, בד"כ בזוגות. בעת הנסיעה בתחילה העצורים היו זהירים ומעטו לשוחח ביניהם, אך חיש מהר חלה התארגנות בכל אחד ממחנות המעצר ע"י העצורים.
 
באזור קהיר, היו שני מקומות מעצר: בית- הסוהר של הזרים-Etrangers  La Prison des באלכסנדריה נפתח מחנה באבוקיר (Aboukir) , לגברים ולנשים.
נעצרו לפי אומדן לא מדויק קרוב לשלוש מאות חמישים יהודים באשמת ציונות והיותם יהודים, לא קומוניסטים. בגיל נע בין 16 ל-67. משך המעצר השתרע מחודשים בודדים עד שנה וחצי.
בכל מקומות המעצר, התנאים הקיומיים, כגון היגיינה, אוכל, יחסים עם מפקדת מקום המעצר, יחס השלטונות אלינו, קשר עם החוץ, ביקורים ומגוון החוגים ופעילותינו במעצר, בכל המקומות היה המצב פחות ויותר קשה והושפע ישירות מהתפתחות הקרבות בארץ, ולאחר מכן מחתימת שביתת הנשק.
 
בבית –הספר לזרים ששכן במרכז קהיר, נעצרו כשלושים בחורות. מהן שמונה חברות שלנו, והיתר רובם קומוניסטיות (למעט 2-3 עצורות אחרות, שלא השתייכו לאף אחת משתי הקטגוריות).
 בתחילה התנאים היו מאד קשים. כשלושים בחורות הוכנסו לדירה בת שלושה חדרים, עם שירותים בודדים ותריסים מוגפים במסמרים, עם חום מציק וצפיפות נוראיים, מזרוני קש עם פשפשים ואוכל עלוב עם לכלוך. לאחר זמן מה העצירות איימו בשביתת רעב והקימו צעקות קצובות ממושכות "המפקד". לבסוף הוא הופיע והבטיח לשפר את תנאי המגורים והאוכל ועמד בהבטחות.
אביה של דינה ברכה (רוזנטל) מצא קשר למפקד, ביקר אותו כדי להביא לו תרופות ונהפך באופן טבעי איש קשר לעצירות. רובן היו בעלי נתינות זרה ותוך מספר חודשים שוחררו. האחרונה הייתה דינה , בעלת נתינות מצרית ששוחררה לאחר 444 ימי מעצר.
התפתחה חליפת מכתבים ענפה בין החברים שלנו העצורים במחנה ה- "אקסטפ" ובין עצורות, דבר שחיזק את רוחן ובמקרה אחד התפתח לחתונה.
מחנה ה"אקסטפ"- נמצא כ- 14 קילומטר מקהיר. ששימש בעבר את הצבא האמריקאי. היו מבנים ו- הנגרים בהם נכלאו כמאתיים עצירים לא קומוניסטים,בניהם יהודים אמידים שרכושם הוחרם ומנהיגי הקהילה יחד עם הקהילה היהודית בקהיר. איתם נעצרו חברי ההגנה של ה"חלוץ הצעיר" והשליח מהארץ, והשליח מהארץ, שפעלו בגלוי עד ה- 15 במאי 1948 בידיעת המצרים.
החברים החלו מיד להתארגן בקומונות, ובפעילות ציונית יהודית, ספורטיבית ואומנותית.הוכשר מגרש לכדור עף וזירה להאבקות. התארגנה The Huckstep Boys Ensemble , אורגנו קורסים בחקלאות, עברית, ציונות ותולדות העם, ספרות, תנ"ך, משחקי שח ושיר תנועה מסביב למדורה. כל ערב מפקד המחנה הוזמן לשחק קלפים עם הבוגרים של הקהילה ותמיד הוא היה מנצח, לטובת כולם כמובן.
באותו מחנה היו עצורים גם קומוניסטים יהודים וערבים וגם חברי האחרים המוסלמים. יום אחד נודע שהאחים המוסלמים, מתכננים לערוך פוגרום ביהודים. הם התארגנו והכינו מוטות קרשים ושמן חם, אך המכובדים היהודים הצליחו להזעיר את שלטונות המחנה, שדיכאו את הפרעות בעודן באיבן.
בעידוד תמריצים שונים שניתנו לצוות השומרים, התקשורת עם החוץ הייתה טובה. השחרורים התחילו תחילה לבעלי נתינות זרה, זקנים, חולים, ובקיץ 1949, יותר משנה אחרי המעצרים, המחנה נסגר.
 
בחורף 1948, נשלחו שמונה חברי ההנהגה שלנו למחנה אל-אטור במדבר סיני. מאותו הרגע, איום ההגליה ריחף על החברים לא רק בה"האקסטפ", אלא גם "אבוקביר", כשנודע על העברת חברינו לאל-טור.
במחנה השלישי היה אל-טור, כפר קטן השוכן על חוף ים בסיני. במקום שפניו אל המדבר, היו ביתנים אחדים ששנועדו להיות תחנת קרנטינה לעולי רגל למכה. לאחר-מכן הפכו למחכה אסירים פלילים מסוכנים וכל אחד שהיווה איום רציני למשטר, כמו האחרים המוסלמים והקומוניסטים היהודיים והועבר לשם.
לאחר הפלגה מפרכת על סיפון האוניה שהעבירה גם אחים מוסלמים וקומוניסטים (בחלקים נפרדים של הספינה), הגיעו שמונת החברים שלנו לחולות ולצריפים העלובים שלא היו מגודרים, לחום המעיק ביום ולקור מדברי בלילה, למיטות קרשים, לזבובים ענקיים, לאוכל דל, לניתוק מהעולם... ההסתגלות הייתה קשה.
 
ספינה יחידה הייתה מגיעה כל שבוע – שבועיים ואיתה היו חבילות מזון שהקהילה היהודית מקהיר הייתה שולחת.
חיש מהר חברינו התארגנו לפעולות יומיומיות של ניקוי דגים על החוף, ספורט, הרצאות על ציונות, ויכוחים עם היהודים הקומוניסטים וקהילת הפושעים הפליליים, שהיו מאד ידידותיים.
 
פעם נגנבו בגדים מחברים אחדים, תוך זמן קצר הם הוחזרו תוך התנצלות מטעם ה"פליליים".
פעם אחרת מספר שמעון ענתבי, שבעת המיפקד היומי השתרבבה אישה בדואית בין החברים ומלמלה בשפתותיה "שמע ישראל". מסתבר שהיא יהודיה שנישאה לקופטי בקושטא ונדדו לאל-טור. בעיירה הייתה כנסיה קופטית קטנה. הכומר היה ידידותי ליהודים והיה עוזר בקניית מזון לחברים. גם בנה של הבדואית "היהודייה" שהיה מנהל הדואר עזר. העביר מברקים של מצוקה ומחאה שהחברים שלחו לעולם.
 
באותה דרך נשלח מכתב מפורט על התנאים הקשים ששררו במחנה. כשהגיע לידיעת הקהילה והחברים ב-"האקסטפ". קריאת העזרה נשמעה. הופעל לחץ בכל הערוצים ותוך זמן קצר הם אכן הוחזרו ל"אקסטפ", ולאחר חודש-חודשיים שוחררו יחד עם כל העצורים באחרים, בקיץ 1949.
 
מחנה המעצר הרביעי היה באבוקביר, 20 ק"מ מאלכסנדריה. זה היה מחנה ישן של חיל האוויר הבריטי עם הנגרים, בו שוכנו העצירים בקיץ. בחורף העוברו לביתנים, מחוברים בפרוזדורים. בתקופת השיא היו 132 עצורים יהודים לא קומוניסטים. החלוקה הייתה כמו ב"האקסטפ", כלומר נכבדי הקהילה, אנשים אמידים, שרכושם הוחרם, חברי התנועה לרוב מ"החלוץ הצעיר", והיתר בחורים ובחורות ללא מעורבות פוליטית.
במחנה היו גם קומוניסטים יהודים וגם ערבים, אך לא ביחד. כאשר היהודים רצו להישאר עם הקומוניסטים העברים, השלטונות הפרידו אותם למורת רוחם, בטענה שהם יהודים מלוכסנים וקומוניסטים. הייתה קבוצה של יוונים ויוגוסלבים שנעצרו מטעמים פוליטיים לא ברורים. גם הייתה קבוצה גדולה של אחים מוסלמים. בקבוצת הציונים היה גם קופטי אחד שהיה נשוי ליהודייה העצורה במחנה.
 
התנאים בהתחלה היו קשים מבחינה היגיינית. לא היו שירותים. קבלן מבין העצורים ארגן אותנו לבניית שירותים עם בור סופג. כולם מאד העריכו את המבצע, בפרט הבנות.
 
גדר התיל הייתה סביב כל המחנה ובכל כמה מטרים עמד זקיף עם רובה מכודן. היינו שומעים תדירות את ההתפקדות שלהם: "ואחד תאמאם, איתנין תאמאם וכו'"
תחילה העצורים הסתייגו מקשר עם הזולת, אך מהר מאד נוצרו קומונות. אני השתייכתי לקומונת בעלי הזקן. התארגנו פעולות וחיי יום-יום ענפים. לא בכדי נאצר שכל הפעילות הציונית עברה למחנות בצורה גלויה, כשמחוץ למחנה היא התנהלה במחתרת.
אבי שהיה רופא, מצא דרך לבדוק ולאבחן "חולשה" אצל מפקד המחנה, ולכן "טיפ" בו פעמיים בשבוע בבואו לאבוקביר, באופן טבעי הוא הפך לאיש הקשר שלנו עם החוץ, ויידע אותנו על מהלך הקרבות בארץ והמצב במצרים ועל כל מידע אחר, מעביר מכתבים והודעות וחדשות המעניינות אותנו בפרט שיחות הפסקת אש.
אלי דנון מספר, שפעם בעת מסיבה שערכנו, האחים המוסלמים תכננו להיפרע מאיתנו, אך אנו לא התרגשנו, מאחר והקומוניסטים הערבים עמדו כחומת מגן נגדם והם נהדפו.
בהיותי אז סטודנט לרפואה הייתי עוזר לרופא, גם בהיעדרותו ברוב ימי השבוע באמתלה זו, הורשה לי "לטפל" גם בבנות עם "בעיות בריאותיות", בביתן הנשים שלהן. הייתי למעשה משמש יותר כדוור לענייני "לב" מאשר לענייני בריאות. למרות מרחק הביתן שלהן. למרות מרחק הביתן שלהן מהבחורים וגדרי התיל, פרחו רומנים שהתפתחו אפילו לחתונות.
פעם היה עלינו להעביר סליק שהיה בארון באוניברסיטה בתא שלי. הורשתי לצאת לבחינות כשבאותה הזדמנות החזרתי את הסליק בכניסתי עומד חשוף במשאית צבאית, זרקתי לו "החבילה" ל"יוסי מיוחס" שהעבירו לשאול גואטה, שבתורו העביר אותו לבני סדבון שקבר אותו בשירותים של הבנות. דקות ספורות אחרי כן הופיע מפקד בקומונה שלנו ושאל תוך עריכת חיפוש בארון המאולתר איפה "הפרכה" (העוף) הוא לא מצא כלום וכולנו נשמנו לרווחה לאחר מכן.
 
התנאים במשך הזמן השתפרו. הבאנו מיטות מהבית ומכשירי בישול. תוך זמן קצר התארגנו וחיינו היו מאד עשירים. נפתחה "האוניברסיטה של אבוקביר". היו קורסים במתמטיקה, הנדסה, רפואה, פסיכולוגיה, תנ"ך, ציונות, חלוציות, חקלאות, בישול, ספרות וספורט ולשורה של פעולות ומשחקי חברה: שח, שש-בש, קלפים והימורי על בקבוקי קולה למי שינחש נכונה תאריך שחרורינו (אגב הרבה חברים חבו לי הרבה מאד בקבוקים).
 
התארגנות מקהלה, נכתבו ובוצעו מחזות, אחד מהם הייתה פרודיה על "מדינת אבוקביר" שהיא למעשה מדינת ישראל. הצגת המחזה הזה זכתה להצלחה רבה כשפיקוד המחנה, שהיו אורחי הכבוד ומוחאים כפיים, בהתלהבות (לא הבינו את הפרודיה ואת הלעג עליהם).
 
כל האירועים היהודיים: קבל שבת, חגים, תאריכי ציונות נחוגו, אפשר לומר ברב פאר וגאווה, תחת השגחתם של שומרינו: היינו "מלוכדים" וביחד והמנון המחנה היה ע"פ מנגינה עממית יוגוסלבית. אברהם מטלון חיבר מילים שביטאו את מאוויינו לעתיד. המנון זה הושר בכל הזדמנות, ע"י המהקלה.
 
ידוע שבכל מצב של חוסר מידע ואי-וודאות, השמועות ממלאות את החסר. הרבה פעמים הן משמות כלי המבטא את הרצונות והציפיות של המפיצים. כך היה בכל המחנות. שתי שמועות מתמשכות נמשכו לסירוגין בצורות שונות, הקשורות לשחרורינו. פלוני שמע מאלמוני, שביום מסוים יחלו השחרורים כשנחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים היינו משוכנעים שיחליפו אותנו כנגד השבויים המצרים. כמובן שגודל האכזבה הייתה כגודל התקווה – אם לא יותר גדול. שמועה אחרת, שנבעה מהחששות שלנו, הייתה שביום מסוים יועברו עוד חברים למחנה "אל-טור" וחיפשנו סימנים להפריך או לאמת שמועה זאת.
 
היחסים שלנו עם העצורים הקומוניסטים, היהודים והערבים כאחד – היו טובים מאד. היו לנו הרבה שיחות וויכוחים ובהדרגה נרקמו קשרי ידידות ועזרה הדדית בינינו.
 
אפשר לומר שהמעצר השפיע על כולנו כחוויה עמוקה אנושית ובונה. חוויה זו חישלה את רובינו ויצרה ליכוד שורות איתן וידידות ארוכת יומין. רובינו עלינו ארצה, אחדים התרחקו מאיתנו, אף שמענו על עזיבת היהדות. המעצר הפך במקרים רבים לזרז לקשרים בין אישיים. מי שהיה באמת קרוב, הקרבה התהדקה, ואצל הרבה זוגות התפתחה לנישואין. אצל אחרים הקשרים הרופפים נותקו. זה היה מן רגע של אמת בכל השטחים.
 
שני עצורים קומוניסטים יהודים שהיו בין מייסדי "הליגה האנטי-ציונית" במצרים, שתפקידה היה להסביר לעם המצרי שיש יהודי-רע- הוא הציוני, ויהודי-טוב- הוא האנטי-ציוני, שניהם קומוניסטים נהפכו לציונים נלהבים. הם אף עלו ארצה ואחד הצטרף לקיבוץ, , ואחר התחרד וירד לאוסטרליה. חבר אחר שהיה עצור עם הקבוצה הקומוניסטית, לאחר ניסיונו בקיבוץ, נהפך בערוב ימיו לאוהב ציון נלהב ותרם סכומים נכבדים למוזיאונים בארץ.
הוא שלח לנו פקס, בו הוא מודה בהצלחת דרכינו הציוניות לעומת כישלון דרכו הוא הקומוניסטית.
אפשר לסכם ולומר שלא ידוע לנו על אף מקרה אחד שהעצורים היהודיים שנלקחו לחקירה, או שהועמדו לדין. כמו-כן לא היו פגיעות גופניות באף אחד. היחס של השלטונות היה בדר"כ סביר וללא השפלות. כמובן שהיו קצינים קשוחים יותר מאחרים ויותר תוקפניים מילולית. על כולנו עברו ימים קשים עם חששות, פחדים וחרדות, לגבי המשך מעצרינו ואי ודאות גמורה לגבי תאריך שחרורינו. אילו עוד סכנות אורבות לנו במעצר? הכל נראה נורא ומאיים. לא היו מצבי דיכאון עמוקים או ייאוש, נצפו דיכאונות כתגובה למצב, אך לזמן קצר. התופעות המרובות הפסיכוסומאטיות של מחוש, כביטוי של מצוקה, נמשכו גם זמן קצר. היה חוסן נפשי שנבנה מכל מה שנאמר לעיל.
 
בכל המחנות מצאנו אצל רוב העצורים ליכוד שורות הדדי ורגש תמיכה והשתייכות קיבוצית איתנה, זהותנו התאבדה! והתנאים החברתיים של קומונות, ידידות, תחושה של אחים לצרה ולנשק, עזרו להתגבר על קשיי ההסתגלות והתנאים הקיומיים הקשים. לא הרגשנו בדידות. ארגון היומיום והפעילויות המעשירות בכל השטחים נתנו לנו הרגשה של עשייה וסיפוק. הגענו לדרגת ביטוי גבוהה גם בעשייה, בכתיבה, בשירה, בספורט, בלמידה, בהחלפת דעות, שבסופו של דבר חיזקו את זהותנו ואת אמונתנו בדרכינו לקראת הגשמתה. התחזקנו על ידי הקשר המשפחתי, החברי, מעמדת מדינתנו הצעירה ותקוותינו לעתיד טוב יותר.
 
אנו אסירי ציון הרגשנו הזדהות חזקה מאוד עם היישוב במאבקו לעצמאות. אנו גאים בנפל בזכותנו לתרום בצורה צנועה לבניין הארץ ובהיותינו ציונים שעמלו ונאבקו שנים, זכינו לראות את הגשמת חלומנו ופריחתו!