להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


החינוך של יהודי מצרים במאות התשע עשרה והעשרים
מאת פרופ' צבי זוהר- אוניברסיטת בר-אילן
 
מבוא: החינוך היהודי הקדם- מודרני מסורתי
נושא פרק זה הוא, החינוך שקבלו יהודים צעירים במצרים, במאתיים השנים האחרונות. מקובלת במחקר הנחת המוצא (שככל הנראה היא גם נכונה), שעד למאה ה- 19 התנהל חינוך זה כפי שהתנהל מאז ימי הביניים. הוא אומר: בנות, כמעט ללא יוצאת מן הכלל, לא למדו במסגרת פורמאלית כלשהי, ומה שלמדו לא כלל ידיעת כריאה וכתיבה. הבנים –לא כולם, אך כנראה רבים מהם- למדו במסגרת פורמאלית. הבנים שלמדו התחילו את לימודיהם בגיל צעיר יותר מגיל צעיר יותר מגיל כתה א' של ימינו, היינו, להכיר את האותיות העבריות ואת הגייתן כך שיוכלו במידת הצורך לקראו בתורה ובסידור התפילה. הטרה משנית הייתה, הבנת התכנים של הטקסטים שאותם למדו. מטרה משנית אחרת הייתה, העסקת הילדים במסגרת כלשהי משך רוב שעות היום, כך שלא יפריעו בבית ולא יסתובבו ברחובות.
 
הלימודים התנהלו בדרך כלל במסגרת קבוצתית, על ידי מורה שעסק בכך לפרנסתו וקיבל תשלום ישירות מהורי התלמידים. מורים אלו לא עברו הכשרה מקצועית פדגוגית כלשהי, רגם לא היו מן המוכשרים ביותר בקרב אנשי הקהילה. אם נוסיף לכך את העובדה שעברית לא הייתה שפת אם לשל התלמידים אלא שפה נלמדת, לא ייפלא שרבים מהתלמידים לא הגיעו לדרגת מיומנות ראויה קריאה, קל וחומר בהבנת הנקרא.
 
התנאים הפיזיים שבהם התקיימו הלימודים היו מותנים במצב הכלכלי לש המורה. בדרך כלל, התלמידים ישבו על מחצלות, אם בחצר ואם בחדר צפוף למדי. לעתים התקיימו הלימודים בבית כנסת, או בחדר או חצר הסמוכים אליו.  בשל הצפי להישגים לימודיים לא גבוהים, ובשל התנאים הפיזיים הנזכרים לעיל, העדיפו הורים בעלי אמצעים להעסיק מורה פרטי שילמד את בניהם. מי שזכה ללמוד אצל מורה פרטי, זכה לעתים ללמוד גם תחומי דעת נוספים, ובפרט:שפות, שהיה בידיעתן תועלת לפעילות כלכלית עתידית.
 
מעבר לחדר, לא היה באף קהילה יהודית מזרח- תיכונית בתקופה הקדם- מודרנית מוסד שכל תכליתו הייתה הקניית ידע ברמה גבוהה יותר לתלמידים מוכשרים. אלא, נער כישרונות שסיים חדר וביקש להמשיך בלימודים, יכול היה להצטרף למדרש. מדרש הוא שם של מוסד שתיפקד כמסגרת לעיסוק בתורה עבור תלמידי חכמים בוגרים. חלק ניכר מחכמים אלו שהו במדרש רק חלק מזמנם, ובחלקו האחר מלאו תפקידים כגון רבני קהילה, דיינים, שוחטים, מורים- או שעבדו לפרנסתם כסוחרים ובעלי מלאכה. עם תום לימודיו בחדר, היה נער שחפץ בכך ושהוריו יכלו לוותר על ההכנסות מעבודתו מצטרף למדרש, ולומד באופן אישי מפי חכמים ותיקים שונים וכן מאזין לדיונים שקיימו החכמים הבכירים בעניינים שונים שעמדו על הפרק. אם גילה התמדה וכישרון, ורכש מיומנות במקורות התלמודיים וההלכתיים, היה מצטרף עם הזמן לקבוצת החכמים, ונחשב חכם, בזכות עצמו. לעתים מכונה מדרש מעין זה גם 'ישיבה', אבל חשוב להכיר בהבדל שבין מוסד זה לבין "ישיבת התלמידים" המזרח אירופאית, שמטרתה העיקרית הייתה הקניית ידה מתקדם מפי מורים מבוגרים מעטים לנערים רבים בגילאי ה"עשרה".
 
ידוע לנו על קיומם של מדרשים במצרים במאה ה- 17, אבל כבר במאה ה- 18 הצטמצמה פעילות זאת מאד,למיטב ידיעתי אין מידע פוזיטיבי על קיום מדרשים במצרים במאה ה-18. מראשית המאה -19 יש אזכור בודד על קיום מדרש בקהיר, ואפשר שבאמצע המאה הקים הרב ישראל מה חזן מסגרת מעין זאת מאלכסנדריה. אבל מאותה עת ואילך, לא הייתה במצרים מסגרת בה ישבו חכמים בצוותא ועסקו בתורה, ובה יכלו נערים לרכוש השכלה תורנית גבוהה.
המאה ה-19 עד לכיבוש הבריטי
לאחר נסיגת הכוח הצרפתי הכובש, נוצר במצרים ואקום שלטוני,שנתמלא על ידי מחמד עלי. מחמד עלי שינה את המפה הפוליטית הפנים- מצרים באופן דרמטי, על ידי חיסול הממלוכים ועיצוב שלטון ריכוזי רב- עוצמה, שכמוהו לא היה במצרים מאז מאות רבות של שנים. בהכירו בעליונות הטכנולוגית והארגונית האירופאית, הוא הזמין מומחים אירופאים כיועצים, תחילה בתחום בניין הכח בצבאי ולאחר מכן בתחומים נוספים. התמצאות בתרבות אירופית ובשפות אירופאיות מערביות הפכה לנכס עבור מצרים השואפים לקדם את עצמם. אולם לא היו במצרים מסגרות שטפחו התמצאות זאת. לעתים, שכרו הורים מורה בעל ידע בתחומים הנדרשים, והעסיקו אותו כמורה פרטי לבניהם. דוגמא מובהקת לכך נמצא במסלול חייו של יעקב צנוע (הנזכר במקומות אחרים בספר זה), שנשלח לאירופה במימון נסיך מצרי והתחנך שם, בשנות החמישים של המאה התשע- עשרה.
 
בעקבות פרשת "עלילת דמשק' (1840) החלו יהודים מאירופה המערבית שנהנו מפירות האמנציפציה לגלות עניין ביהודים בארצות אחרות, שמעמדם האזרחי והתרבותי נראה לקוי. אחת מארצות אלו הייתה מצרים. סמוך לסיום טיפולו בדבר העלילה, בירק אדולף כרמיה בקהיר ו"הזדעזע ממצב החינוך הירוד", היינו, על פי הקריטריונים המערב- אירופאים של כרמיה, מצב החינוך בקהיר היה מזעזע. הפריעו לו שני ליקויים עיקריים. האחד: הבנים למדו "רק לקרוא עברית ותפילה". והשני: באופן ממוסד, הבנות לא למדו דבר. כך הביע כרמיה את התייחסותו לעובדה שמסגרות החינוך המסורתיות התקיימו כסדרם מימים ימימה. יחד עם שלמה מונק, יזם כרמיה הקמת בתי ספר ראויים בקהיר ובאלכסנדריה.הבנים למדו ( מלבד לימודי קודש ) עברית, ערבית צרפתית וחשבון. והבנות למדו מלאכות יד לצד מקצת המקצועות הללו. ראוי לציין, שלמרות שבתי הספר הללו היוו שינו כיוון חד לעומת המתכונת שהייתה מקובלת במצרים מימים ימימה, הרבנים שבשתי הקהילות תמכו ביזמה הרב שלמה חזן, רב ראשי של הקהילה באלכסנדריה, לנתן ידו לראשונה לעזור בדבר הזה. הוא הבין את ערך תועלת הלימודים, וכי רק ע"י השכלה אירופית יוכלו להכשיר את בני הדור הצעיר ולרומם את רוחם... בקהיר ... הקב הגדול ר' משה יוסף אלגאזי (הרב הראשי של קהיר) ואחד מחשובי הקהילה מר עדה עזרו בכל כוחם לייסד שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות.
 
בניגוד ל'כתאב' שכל הלימודים שם נמסרים מפי מורה אחד ומתנהלים בחדר המרכזי שבביתו, הרי שתפעול בית ספר כרוך בניהול מורכב הרבה יותר: מבנה עם חדרי כתה (וחצר?) הדורש תחזוקה פיזית שוטפת, צוות של כמה מורים שיש לתאם את פעילותם, ניהול רישומים ותיקים למעקב אחר הישגי התלמידים ובעיותיהם- ומערכת מימון אמינה. נראה, שתוך, כשנתיים כשלו בתי הספר באלכסנדריה במבחן הביצוע הטכני- ארגוני- מימוני, ועקב כך סגרו את שעריהם. לעומת זאת, בקהיר המשיכו בתי הספר אלו עד לכיבוש הבריטי:
בתי הספר ללא-תשלום הוקמו על ידי הקהילה היהודית של קהיר תחת השם "תלמוד תורה" (Cשנת 1940) בהסכמת כבוד הרב הראשי משה יוסף אלגאזי וביוזמת הפילנתרופים הידועים מונטיפיורי, שלמה מונק ואדולף כרמיה, ממקימי כי"ח... בתי הספר מנו בתחילה כמאה תלמידים ותלמידות, והם שכנו ליד בית הכנסת "הרב ישמעאל", בתוככי הרובע היהודי. יעקב ספיר, אשר ביקר במצרים בשנים 1858 ו-1864, מדווח ביומן מסעותיו כי בתלמוד התורה למדו עברית, ערבית, איטלקית, חשבון וגיאוגרפיה. בשנת 1860... נסגר בית הספר לבנות. יותר מאוחר, בשנת 1875, הודות לתרומה נדיבה של מר דוד אגיון, הוקם בית ספר זה (=לבנות) מחדש, ונשיאות מפעל זה (=של מוסדות החינוך הקהילתיים צ.ז.) נמסרה לידי מר משה קטאווי בי. מספר התלמידים עלה לכדי 225.
 
מכל מקום, גם באלכסנדריה שם נסגרו בתי הספר החדשים תוך זמן קצר, המהפך התודעתי היה תהליך אל-חזור: מכאן ואילך הכירו הכל כי חינוך המושתת על השכלה כללית בסיסית הכולל גם מסגרת לימודית לבנות – הוא המתכון הראוי. גם כאשר כונו מוסדות הלימוד בשם "תלמוד תורה", תכנית הלימודים שבהם כללה מנה הגונה של לימודים כלליים, בפרט לימודי שפות.
 
הכרה בצורך בשתיות פיזיות לחינוך, היינו במבנים ייעודיים שבתוכם יתקיימו הלימודים, חלחלה לתודעת המנהיגות היהודית בשתי הערים הגדולות. כך, עם התארגנותה הפורמלית של הקהילה היהודית באלכסנדריה (1854), היא ייסדה מבנה חדש ל"לתלמוד תורה". שש שנים לאחר מכן, נפתח מחדש באלכסנדריה בית ספר לבנות. אולם, הנענים העיקריים לאתגר הקמת מוסדות החינוך ואחזקתם היו הגבירים, שעשו חיל במסגרת השגשוג הכלכלי שפקד את מצרים במחצית השניה של המאה העשרים. עשירים אלו נדבו כספים רבים להקמת מסנים ולמימון קיומם השותף של בתי ספר באלכסנדריה ובקהיר. במיוחד בלטה בכך משפחת אגיון ((Aghion: בשנת 1865 הם תרמו תרומה נכבדה לקהילת אלכסנדריה, למימון בניית בתי ספר ואחזקתם. מוסדות אלו נקראו מכאן ואילך "תלמוד תורה אגיון". בהמשך תרמו בני המשפחה להלבשת תלמידים נצרכים ולמטרות חינוכיות נוספות. בשנת 1875 אפשרה תרומה של גביר אחר ממשפחה זאת לפתוח מחדש את בית הספר לבנות בקהיר, שנסגר לפני כן מחוסר תקציב.
 
בתי הספר שנסמכו על תרומות של גבירים לא נועדו לילדי הגבירים עצמם. ילדים אלו, וילדים אחרים שהוריהם ביקשו לקדם את עתידם הסוציו-אקונומי, נשלחו לבתי ספר לא-יהודיים שם היו המנהלים והמורים אירופאים. מקצת בתי ספר אלו היו "חילוניים", היינו, הופעלו על ידי גופים לא-כנסייתיים. אלו שהופעלו על ידי גופים כנסייתיים נחלקו לשני סוגים: בניהול של מסדרים ותיקים, שעיקר מעיינם היה בחינוך קפדני בעל רמה גבוהה: וניהול חברות מיסיונריות, שעיקר מעיינם היה בהשפעה על השקפת העולם הדתית של התלמידים. לימים, קיומם של בתי ספר אלו היווה שיקול ומניע בהחלטה להקים במצרים בתי ספר של "אליאנס". אבל התפתחות זאת ארעה רק בתקופות השלטון הבריטי.
מהכיבוש הבריטי ועד מלחמת העולם הראשונה
 
הכיבוש הבריטי בשנת 1882 הגביר ביותר את השפעת התרבות האירופאית במצרים. אם לפני כן הייתה זאת השפעה עקיפה, עתה הייתה זאת השפעה ישירה, בעידוד הממשל. בנוסף, המנהל הבריטי ביצע מפקדי אוכלוסים סדירים, המאפשרים לקבל מידע סטטיסטי מבוסס למדי. כך, ניתוח המידע המתקבל ממפקד 1907 מלמד, ששיעור יודע קרוא וכתוב מקרב היהודים היה גבוה באופן בולט יחסית לעדות לא-יהודיות מקומיות:
 
יודעי קרוא וכתוב (מתוך כל 1000 נפשות)
עדה
זכרים
נקבות
מוסלמים
78
2
קופטים
188
16
יהודים
559
313
אחרים (אירופאים)
719
477
 
 
ככל שגדול היה הפער בין זכרים מוסלמים ליהודים (פי 7 יודעי קרוא וכתוב) ובין זכרים קופטים ליהודים (פי שלוש), הרי שהפער בין נקבות יהודיות לאחרות היה עצום לאין שיעור (פי 156 ופי 19, בהתאמה). ומכיוון שניתן להניח בוודאות כמעט גמורה שלפני 1840 היה שיעור היהודיות יודעות קרוא וכתוב נמוך כמו אצל שאר העדות (שהרי לא היה עד אז כל חינוך יהודי לבנות), ברי שלפנינו עדות למהפך ברדיקלי בהשכלתן של בנות יהודיות, שהתרחש במחצת השנייה של המאה ה-19. ניתוח נתוני המפקד מלמד, כי שיעור יודעות קרוא וכתוב היה נמוך יותר ככל שגיל היהודיות היה גבוה יותר, ולהיפך. דלה-פגרולה מצא, שמעל מחצית הנשים בגילאי 15-19 ידעו קרוא וכתוב, לעומת רק כשליש מהנשים שמעל גיל 20. הבחנה זאת נכונה גם לגבי הזכרים, אך במידה פחות חריפה, שהרי גם לפני 1840 למדו ילדים רבים ב"כתאבים" המסורתיים, ובתי הספר המודרניים לבנים יהודיים היו רבים יותר מאשר בתי הספר לבנות. הראוי להדגשה אצל הזכרים היהודים הוא, איפוא, הפוך: אם בשנת 1907 רק 56% ידעו קרוא וכתוב, כמה נמוך יותר היה שיעור זה כאשר החינוך היהודי היה מן הטיפוס המסורתי בלבד, כאשר הקהילות והגבירים היו פחות מושקעים בטיפוח מפעלי חינוך לבני הקהילה, וכאשר עדיין לא היו במצרים בתי ספר נכריים שבהם למדו יהודים. במילים אחרות: המיתוס שלפיו בחברה יהודית מסורתית כל הילדים קיבלו חינוך בסיסי שהעניק להם יכולת קריאה וכתיבה – איננו נתמך על ידי נתוני המפקד המצרי.
 
בנוסף לאמור, מתברר מתוך הנתונים הללו כי מבחינת השכלתם, היו יהודי מצרים קרובים הרבה יותר לאירופאים תושבי מצרים מאשר למצרים הקופטים והמוסלמים. מסתבר, שלפנינו היבט אחד ממכלול ההיבטים, שיצרו עם הזמן את הרושם אצל הממשלה המצרית העצמאית שהיהודים אינם "מצרים המיתיים" אלא "זרים" או לכל הפחות "לא מצרים". עקב כך נמנע מהיהודים – כאשר הדבר הפך חיוני עבורם – לקבל אזרחות מצרית, גם אם הם ואבותיהם נולדו במצרים.
בתקופת השלטון הבריטי התרחב מספר התלמידים הלומדים בכל אחד משתי הקהילות העיקריות.
 
בקהיר בשנת 1885 למדו 175 למידים ו-175 תלמידות בבתי הספר הקהילתיים בשנת 1897 נמסר, כי מנהל בית הספר הוא קתולי, מר בנואה, וכי צוות בית הספר אינו בעל מיומנות פדגוגית ראויה. אולם בתי הספר הקהילתיים הוסיפו להתרחב. בשנת 1909 הם עברו מן הרובע היהודי לבנים חדשים ברובע עבאדין, צעד שהתבקש לנוכח מעבר האוכלוסייה היהודית לשכונות מודרניות יותר. באותה שנה, הוקמה ברובע היהודי חטיבה לגיל הרך (בני 4-6) שבוגריו עברו אחר כך ללמוד בעבאדין. בשנת 1913 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבתי הספר הקהילתיים של קהיר לכדי 1402.
בעיר הוקמו מסגרות חינוך נוספות, כגון בית ספר מקצועי (שם למדו בשנת 1898 28 תלמידים מלאכות כגון חייטות, רצענות ונגרות), בית ספר "רמב"ם" בעל דגש עיוני שהוקם בשנת 1892 על ידי לשכת בני ברית, ובית ספר "ציוני" שהוקם בשנת 1900. שני בתי ספר אחרונים אלו משקפים תופעה, לפיה ארגונים ציבוריים בעלי גישה תרבותית-חברתית יזמו הקמת בתי ספר על מנת לחנך על פי גישתם. כך, בדיווח שנשלח בשנת 1901 מן האגודה הציונית "בר כוכבא" לקונגרס הציוני, מסבירים ראשי האגודה את שיקוליהם בייסוד בית הספר:
עד לחודש נובמבר האחרון (=של שנת 1900 צ.ז.) לא היו בקהיר כי אם שני בתי ספר (יהודיים צ.ז.). האחד, זה של הקהילה הספרדית, אשר אף אחד לא חפץ לשלוח אליו את ילדיו, משום שתכנית הלימודים היא נחותה. השני, של האליאנס, אשר סירב באופן החלטי לקבל תלמידים ללא תשלום. משום כך, נאלצו התלמידים לפנות לבתי ספר נוצריים: ואנו כבר מכירים היטב את תוצרות ההוראה והחינוך שמקבלים הילדים בבתי ספר אלו, בפרט אצל האחים והישועים. גם לו הסכים האליאנס לקבל תלמידים לא תשלום, עדיין לא היינו מסכימים לתכנית הלימודים הנהוגה בבית ספר זה, מבחינת ההוראה והחינוך היהודי הלאומי, ומשום שהשפה העברית איננה נלמדת כי אם לצאת ידי חובה. על מנת לתקן מצב עניינים זה, האגודה הציונית "בר כוכבא" פתחה בחודש נובמבר האחרון בית ספר, המקבל תלמידים ללא תשלום. ראשית, נלמדת שם עברית על פי תכנית הלימודים הציונית. בהמשך, באות השפות אנגלית, צרפתית וערבית, הנלמדות על פי תכנית הלימודים של בתי הספר הממלכתיים המצריים.
 
דא עקא, שנכונותה האדיבה של האגודה הציונית לקבל תלמידים ללא תשלום הייתה בעוכרי בית הספר, אשר הגיע לסף סגירה בשנת 1903.
 
באלכסנדירה נחנך בשנת 1885 בית ספר "מנשה", פרי יוזמנו של הבארון יעקב דה-מנשה, מגבירי הקהילה ומנהיגיה. למוסד זה נבנה בניין גדול מחוץ לעיר, עם גנים ומגרשי ספורט. רמת הלימודים הייתה טובה, אך כל המורים היו קתולים. היה זה בית ספר לילדים יהודיים – אך (טענו מבקריו) לא לחינוך יהודי. הרב אליהו חזן, רבה של אלכסנדריה, סיפר בשנת 1897 למר בנדיקט שליח האליאנס שהוא עצמו מעולם לא הוזמן לבקר בבית הספר, והוסיף בבדיחות הדעת שהוא משוכנע, שהנהלת בית הספר תשמח להוסיף לצוות המורים גם רב, והעניין מתעכב רק משום שטרם הצליחו למצוא רב לא-יהודי. אולם במאמר שכתב עבור האנציקלופדיה היהודית, נקט עמדה אוהדת יותר כלפי מוסד זה וציין שלומדים בו תורה ועברית, בנוסף ללימודי חול.
בשנת 1892 הקימה משפחת מנשה בית ספר מקביל לבנות, ושמו "שדי יעזור". בין מקצועות הלימוד נכללו אנגלית, איטלקית, צרפתית ועברית, לצד מלאכות יד.
בשנת 1900 מלמדו 160 תלמיד ותלמידה בבית ספר מנשה, ו-280 תלמיד ותלמידה במוסדות "תלמוד תורה אגיון".
 
בסתיו 1906 (חשון תרס"ז) נפתחה ביוזמתו של הרב אליהו חזן מסגרת-המשך ללימודים בבית ספר מנשה הלבנים: "כעין סמינר, עם חמישה עשר תלמידים, להכשירם למורי הוראה, חזנים ושוחטים וכו'.  הקהילה התחייבה להמציא להם משרות אחרי גמרם את שנות לימודיהם." בהמשך אין המקורות השונים מתחייסים כלל למסגרת זאת, ומסתבר שהיא נסגרה לאחר פטירתו ללא עת של הרב חזן בשנת 1908.
 
הרב אברהם אביכזיר, בסיועו של הרב הראשי אליהו חזן, הקים באלכסנדריה בית ספר בשם "עמלי תורה". בית ספר זה היה מעין "כתאב" מודרני, ונועד לילדים צעירים שבהמשך למדו בבתי ספר קהילתיים אחרים. הושם בו דגש על הוראה של עברית ולימודי יהדות בשיטה פדגוגית וברמה נאותה. הרב אביכזיר, שגדל בארץ ישראל והיה בעל גישה לאומית-עברית, חיבר מגוון ספרי לימוד אשר כולם נשאו את הכותרת "העברי", ובכללם ספרי לימוד לשפה העברית (בכמה רמות), לאורח החיים היהודי המסורתי, ולהיסטוריה של עם ישראל "מבריאת עולם ועד גלות ספרד". ספרים אלו שמשו גם בבתי ספר אחרים במצרים. לשכת בני ברית הקימה בשנת 1893 בתי ספר, שנועדו להוות חלופה למסגרות נוצריות: למדו בהם כ-150 תלמיד, חלקם בלימודי בוקר וחלקים בלימודים מקצועיים בשעות הערב. נראה כי לפחות בית הספר המקצועי נסגר לאחר זמן מה, שכן אנחנו שומעים שוב על הקמת בית ספר למלאכה בשנת 1987. בשנת 1912 היו בו 42 תלמיד שלמדו מגוון מקצועות: רצענות, נגרות, חשמלאות, דפוס, רתכות ורפדות.
 
חטיבה לגיל הרך הוקמה באלכסנדריה בשנת 1904, והיא נועדה בראש ובראשונה לילדים ולילדות מן השכבות הסוציו-אקונומיות החלשות יותר של הקהילה. עם פתיחתה ביו בה 320 בנים ובנות, ומספר זה גדל לכדי 308 בנים ו-279 בנות בשנת הלימודים 1910/11. התוכנית נחלקה לשני חלקים: שנתיים כיתות גן (גילאי 4-5) ושנתיים כיתות מכינה לבתי הספר היסודיים (גילאי 6-7). תחת השם "בית הספר עץ חיים" התקיימו מאז 1911 כיתות מכינה נוספות, במבנה בית הכנסת "ז'אראדל" שבסמוך לרובע היהודי הישן של אלכסנדריה. בהמשך, הוקם עבור מוסד זה מבנה נפרד, מכספי צוואתו של מכלוף כהן תושב העיר מנצורה.
 
בנוסף, התקיימו הן באלכנסדריה והן בקהיר בתי ספר בעלי אופי עדתי, היינו, בתי ספר שנועדו לציבור יהודי ממוצא אתני-גיאוגרפי מסויים. באלכסנדריה הקים הרב מימון ונטורה, יליד קורפו ומתלמידי הרב יהודה ביאבאס, בית ספר עבור ילדים עניים יוצאי קהילת יהודי קורפו. בקהיר היה "תלמוד תורה" עבור ילדי מהגרים אשכנזיים. כמו כן, בשנת 1910 הוקם ברובע היהודי הישן של קהיר מוסד בשם "כתר תורה" שנועד להקנות יסודות בלימודי יהדות לתלמידים ממשפחות מעוטות-יכולת תושבי השכונה. העדה הקראית של קהיר הקימה בשנת 1897 בית ספר לבני ובנות העדה, ברובע קורנופיש. היו אלה בתי ספר יסודיים של ארבע שנות לימוד. בשנת 1903 למדו בהם 232 בנים ובנות.
 
על אף מאמצים חשובים אלו, הורים רבים לא יכלו או לא רצו לשלוח את ילדיהם לחינוך במוסדות היהודיים הנזכרים. לא יכלו – כי ידם לא השיגה לתשלום שכר לימוד: או לא רצו – עקב רמת הלימודים הבלתי-מספקת. בשנת 1897 הגיע לנשיא האליאנס מכתב מאלכסנדריה, בו נמסר כי 750 ילדים וילדות יהודיים לומדים בבתי ספר נוצריים בעיר, שם מטיפים בגלוי למצרות. בעקבות מכתב זה, ופניות נוספות ממצרים, נעתר האליאנס לפתוח בתי ספר באלכסנדריה, בקהיר ו(בהמשך) בעיירה טנטא שבאזור הדלתא.
 
חשוב להכיר בשוני העמוק שבין המניעים לפתיחת בתי ספר אלו של האליאנס במצרים, לבין המניעים לפתיחת בתי ספר של הארגון בארצות אחרות שבמזרח. בארצות אחרות, נתפסה הסביבה החברתית והחינוכית של היהודים כפרימיטיבית וחשוכה, והתפקיד החינוכי של האליאנס היה לפתוח בפני התלמידים והקהילה את אור הקידמה האירופאית-צרפתית. במצרים, לא היה חסר ב"אור הקידמה", אך הורגש חסר בחינוך בעל דגש יהודי שיוכל להוות תחליף לבתי ספר מתקדמים לא-יהודיים, ובפרט לבתי הספר הנוצריים לסוגיהם. היינו: האליאנס הוזמן למצרים כדי לחזק את המימד היהודי שבחינוך, לא את המימד המערבי שבו. בתי הספר של אליאנס נחלו הצלחה, אולם לא מלאו את הציפייה המרכזית מהן. היינו: למרות המאמצים הכנים של המנהלים והמורים, ולמרות רמת לימודים טובה, לא הייתה נהירה גדולה של תלמידים לבתי הספר בקהיר ובאלכסנדריה. נראה, כי הליכה בשביל-הזהב שבין חינוך יהודי-לאומי ובין חינוך אירופאי-כללי לא השביעה דיה את רצון ההורים: בשנת 1907 למדו בכל בתי הספר היהודיים לסוגיהם רק 19.7% מכלל הילדים היהודיים בגילאי חינוך, ובשנת 1912 רק כ-22.8%. לנוכח תוצאות מוגבלות אלו, ולאור היכולת העצמית של הקהילה לארגן את מערכת החינוך שלה, העדיפה לבסוף הנהלת האליאנס להשקיע את משאביה במקומות אחרים ולחדול ממעורבותה בחינוך היהודי במצרים. לאחר כמה שנות פעילות , העבירה החברה את בתי הספר שלה לרשות הקהילות: בקהיר היה זה בשנת 1912 ובאלכסנדריה בשנת 1919.
 
בשנת 1907 החליטה קהילת אלכסנדריה לבנות מבנה אחד גדול, שירכז בתוכו את מרבית מוסדות החינוך שלה. הבניין שנבנה היה בעל ארבע קומות. בקומת הקרקע – אולם למכון התפירה והרקמה (=בית ספר מקצועי לבנות), ואולם אוכל גדול עבור עד 1400 תלמידים. בקומה הראשונה – גני ילדים וכיתות מכינה. בקומה השנייה – בית הספר לבנות ובקומה השלישית – בית ספר לבנים. בכל אחת משלוש הקומות הללו היו אחד-עשר חדרי כיתה וחדר אחד למורים ולהנהלה. עצם היכולת ליזום ולבצע פרויקט כה שאפתני וריכוזי מצביע על יכולת ניהולית וכספית רצינית, מצד ועד הקהילה. בשנת 1908 נערכה חגיגה גדולה לחנוכת הבניין. אופייה של חגיגה זאת מעלה בפנינו באופן ברור ביותר את האופי הנינוח של החיים במצרים בתקופה זו, מה שאפשר לתושבי הארץ ובכללים היהודים לחיות בו-זמנית במה שנראה לנו ככמה עולמות, בל צורך להכריע בין היבטי זהות שונים הנראים לנו כיום כסותרים אהדדי. נצטט קטעים נבחרים מכתבה שהתפרסמה בעיתונות העברית אודות אותה חגיגה, פרי עטו של הכתב ואיש החינוך האלכסנדרוני בן ציון טאראגאןף ונעיר את המתבקש:
 
עפ"י הזמנות מיוחדות מטעם נשיא הקהילה הברון ז'אק דה-מנשה התאסף המון עם גדול מסלתה ושמנה של עירנו יהודים ולא יהודים להשתתף בחגיגה זו: כל שרי הממשלה המקומית ובראשם הנסיך עזיז פשה חסן בשם אחיו הדרת החדיב מושל מצרים, שאייס פאשה ראש העירייה, קטאווי ביי מנהל העירייה, נורסה ביי שר ההשכלה וכו' וכו' וכל הקונסולים לממשלות אירופה וציר ממשלת אוסטריה והונגריה בקהיר (הקהילה היהודית בעירנו חוסה תחת ממשלת אוסטריה), ראשי העדות השונות וכל המשפחות הנכבדות ועשיריה של בני עמנו.
הברון ז'אק דה-מנשה קיבל את הבאים בסבר פנים יפות ויושיבם במקום הראוי להם.
המקום אשר נועד לחגיגה היה בתוך הגן הגדול שעל הכיכר הרחבה שלפני בית הספר. פרשו אוהל גדול ומקושט יפה לישיבת הקרואים הנכבדים ודגלים רבים אוסטרים ומצרים נפנפו מכל עבר.
ניכר היה באמת חג לאומי כללי, על כל פנים הבליטה השמחה! קהל גדול של שלושת אלפים נפש היו נוכחים, לבושים בגדי חג, שמחים ועליזים כולם הרגישו בעצמם איזו נחת רוח רוחנית נעלה... ובשעה עשר וחצי החלה החגיגה. התזמורת ניגנה ההמנונים הלאומיים: אוסטרי הונגרי ומצרי.
 
חגה של מערכת החינוך של קהילת יהודי אלכסנדריה הוא חגם של ראשי הממשל המצרי, של כל הנציגים הדיפלומטיים האירופאים (ובכללם השגריר האוסטרו-הונגרי בקהיר, שממשלתו העניקה חסות לקהילה היהודית של אלכסנדריה, במסגרת הסכמי הקפיטולציה), של כל ראשי העדות, היינו, ראשי המילתים, מנהיגי הדתות השונות) – לצד שמנה וסלתה של הקהילה היהודית. אין כאן תחושה, שקיימת עוינות בסיסית בין קבוצות אלו, או שזיקתה של קהילת אלכסנדריה לאחת הקבוצות פוגמת בזיקתה לאחרות. זה לצד זה מתנופפים דגלי מצרים ודגלי אוסטרו-הונגריה, והתזמורת מנגנת את שני ההמנונים, בלא שיש בכך כל טעם לפגם. יפה דייק המחבר: "ניכר היה באמת חג לאומי כללי" – כאשר ה"לאום" הזה אינו מוגדר כלל, ואינו מחייב הגדרה. שילוב נינוח ומסביר פנים זה ניכר גם בהמשך הטקס, שממנו נביא חלקים נבחרים:
 
אח"כ דבר האדון אדגר סואריס בתור נשיא ועד בתי הספר, ויביע בשם קהילת ישראל רגשי נאמנות והכרת טובה להדר דיסק אוסטריה פרנץ יוסף שביה"ס עומד תחת חסותו, ולהוד רוממותו החדיב וממשלתו שתמיד הראתה אותות רצון ליהודים ולמוסדות הציבוריים שלהם ... ובסוף הביע את רגשי תודתו לחברת כי"ח ... ויסיים כדברי הסופר רינאן האומר: "היהדות ששרתה שירות כ"כ טוב בעבר, עתידה עוד לשרת את האנושיות לעתיד לבוא, לטובת חופש הדעות והקדמה האנושית הכלליים".
 
רגשי "הנאמנות והכרת הטובה" נתונים במקביל לקיסר פרנץ יוסף ולחדיב של מצרים וממשלתה – בלא כל צורך לדחות אחד מפני השני, ובלא כל צורך להעלים את תודת הקהילה לאליאנס, סוכנת התרבות הצרפתית. אופקיה הרחבים, הלא מסתגרים של היהדות מובלטים על ידי ציטוט מן המלומד הצרפתי הגדול ארנסט רינאן, המזהה את היהדות כמשרתת את כלל האנושות לא רק בעבר אלא גם בעתיד, תוך עידוד פלורליזם וקידמה. האופי הרב-תרבותי של בית הספר היהודי בא לידי ביטוי גם בשפות שבהן נישאו הנאומים של תלמידי בית הספר הייצוגיים:
 
ילדי הגן שרו שירים בלוויית התזמורת בעשותם תרגילי התעמלות. אחד התלמידים אלי אביכזיר, בן שמונה שנים, עלה על הבמה וידבר בעברית במבטא צח ונעים בהביעו בשם חבריו תודות לכל הקהל הגדול הנאסף ואת כל העוסקים בהשכלתו של הדור החדש. מבטאו וצלצול דבורו היפה יחד עם תנועותיו הקטנות הפליאו הרבה את כל הקרואים אשר מחאו כפיים ממושכות.
היו עוד נאומים קטנים מהתלמידים והתלמידות בשפות שונות: ערבית, צרפתית, איטלקית ואנגלית. התלמידים שרו את השיר "הודו לה' כי טוב" בלוית העוגב.
 
ובכן: עברית (שפת הדת היהודית), ערבית (שפת המדינה), צרפתית ואיטלקית (שפות ההשכלה וגם השפות שבהן שוחחו מרבית יהודי אלכסנדריה בינם לבין עצמם), ואנגלית (שפת השלטון הבריטי) – כל אלו נכחו זה לצד זה בטקס החגיגי, וגאוות הקהילה הייתה ביכולת הילדים להתמצא בכולן. קטע התהילים הושר מן הסתם בעברית – אך בליווי עוגב (ביטוי מובהק למודרנה מתמערבת). באירופה, היה ליווי העוגב מסמן את האירוע כלא-אורתודוקסי, אולם לא כן באלכסנדריה. שכן, מיד לאחר קטע זה עלה לבמה הרב אליהו חזן, רבה של אלכסנדריה ומן השורה הראשונה של חכמי ההלכה בדורו, ומילא את חלקו בטקס:
 
כבוד רבינו הגדול מהר"א חזן סיים את החגיגה. בברכתו הודה בשם הקהל את כל הנאספים הנכבדים ויזכיר שמות כל המשתדלים לטובת הקהילה ומוסדותיה. אח"כ ברך "הנותן תשועה" להקיסר פרנץ יוסף, להשולטן עבד אל חמיד, להמלך אדוארד השביעי ולהנסיך עבאס פשה חלמי מושל מצרים.
 
ברכת "הנותן תשועה למלכים" נאמרת בבתי כנסת בשבתות ובימי חג, ומבטאת את הנאמנות וההערכה של היהודים לשלטונות. במקרה שלפנינו, מובעת נאמנות והערכה לארבעה שליטים שונים: קיסר אוסטרו-הונגריה (=נותנת החסות לקהילת אלכסנדריה): הסולטן עבד-אלחמיד (פורמלית, הייתה מצרים חד'בית (=נסיכות) הכפופה לסולטן): המלך אדוארד הרביעי (=ראש האימפריה הבריטית, ששלטה בפועל על מצרים): והח'דיב עבאס, ראש המדינה המצרית. וברור היה לכל, שנאמנות מרובעת זאת אין בה פגם, וכי יפה עשה הרבה שהכיר לכל אחד מן השליטים את הטובה הראויה.
 
בן ציון טאראגאן מסיים את סיקור טקס חנוכת בית החינוך היהודי של אלכסנדריה בכתבו "זכר היום הזה יוסף דף זוהר לקהילה היהודית האלכסנדרונית". לענייננו חשוב להכיר, כי המאפיינים המשתקפים בטקס זה הם המאפיינים אשר היוו את המצע שאיפשר את תקופת הזוהר של החינוך היהודי באלכסנדריה ובמצרים כולה. לקראת סוף פרק זה ניווכח, כי בעקבות תום תקופה פלורליסטית ורבת-נאמנויות-מקבילות זאת, הציעה לסיומה האפשרי לקיום יהודי במצרים, ועקב כך נחתם הגולל גם כל החינוך היהודי שם.
 
עד סוף מלחמת העולם השנייה
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עלה באופן דרמטי שיעור התלמידים היהודים הלומדים במוסדות יהודיים. אם בשנת 1912 עשו זאת כ-23% מבני גילאי החינוך, הרי שבשנת הלימודים 1924/5 עלה שיעור זה לכדי 52.7%, בשנת 1930/31 לכדי 58.5% ובשנת 1936/7 הגיע השיעור לרמתו המרבית בעת החדשה: 59%. מסתבר שתמורה זאת נבעה מכמה סיבות. האחת, מודעות רבה יותר לבעיות ולסיכונים שארבו לפתח תלמידים יהודיים בבתי ספר נוצריים. השנייה, התעצמות הזהות היהודית המובחנת. והשלישית, ריבוי וגיוון מוסדות הלימוד היהודיים.
 
הנחת היסוד המקובלת במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 אצל מנהיגי הקהילות ואצל ההורים הייתה, שלימודים בבתי ספר נוצריים יכולים לקדם את התלמידים מאד בהשכלתם המודרנית, אך לא תשפענה עליהם מבחינה דתית: מי פתי יאמין בשילוש, בצליבת ישו כאמצעי הגאולה מן החטא הקדמון, וכל כיוצא בכך! דא עקא, שככל שנקף הזמן והזיקה לחיים מסורתיים הפכה פחות מובנת מאליה, התרבו תופעות המפריכות את ההנחה הנזכרת. במאי 1914 נמסר שעד אותה עת התנצרו 20 מן התלמידים היהודים של בית ספר האחים בקהיר, ובשנת 1925 דיווח נציג הוותיקן בקהיר שבתקופה האחרונה התנצרו 313 אנשים, מתוכם 56 יהודים. רגישות ההורים והציבור היהודי לתופעות אלו ניכרה כבר בדיוני אספת ועד הקהילה בסתיו 1922. אולם, לכדי ביטוי ציבורי תקיף הגיעו העניינים רק לאחר שהאח ליאונס (Leonce), מורה בבית הספר הקתולי סנט קתרן שבאלכסנדריה, הקדיש שיעור לפני חג הפסח ל"עובדה" שיהודים לשים בתוך בצק המצות גם דם של ילדים נוצריים. לאחר משא ומתן בין הנהלת בית הספר להורים היהודיים, החליטה הנהלת בית הספר לפטר את המורה. התלמידים הקתולים של בית הספר הכריזו שביתה, עד שהמורה יוחזר למשרתו, והעניין גלש במהירות לתקשורת המצרית, הן זו היהודית והן הכללית. אחת התוצאות של הפרשה הייתה, החלטה של חוגים יהודיים כי צריך להגביר ולשפר את החינוך היהודי, כך שהוא ימשוך תלמידים שעד כה פנו למוסדות נכריים מפני שרמת הלימודים שם הייתה גבוהה יותר. ואכן, התארגנה אגודה ציבורית שהקימה באלכסנדריה בית ספר תיכון יהודי.
 
בד בבד, התעצמה הזהות היהודית המובחנת, והגישה אשר השתקפה באירועי חנוכת בית הספר היהודי בשנת 1908 (לעיל) שלפיה יכולים יהודי מצרים להשתייך בו-בזמן לכמה עולמות-זהות שונים, הלכה ונחלשה. תרמו לכך כמה גורמים: התגברות התודעה הלאומית בחברה המצרית הכללית: התגברות התודעה הלאומית היהודית (הציונות): התגברות הפאשיזם והאנטישמיות באירופה: ותחילת ההשפעה של הסכסוך היהודי-פלסטיני על דעת הקהל במצרים. נראה, שכל אלו עוררו יותר הורים יהודיים מבעבר לחוש, שאין זה נכון לשלוח את ילדיהם ללמוד בסביבה בה יתקיים דיסוננס בין זהותם כיהודים לבין זהות שאר התלמידים והמסרים החינוכיים של המוסד.
 
לבסוף ולא בלי קשר לשתי ההתפתחויות הנזכרות לעיל, התרבו מוסדות החינוך היהודיים בשתי הקהילות הגדולות, מה שהעניק להורים חלופות מגוונות יותר לחינוך ילדיהם במוסד חינוכי יהודי. בספרו (בצרפתית) על אודות יהודי מצרים, שראה אור בשנת 1938, מעלה מוריס פרז'ון תמונת מצב מפורטת על אודות מוסדות החינוך היהודי במצרים.
 
בקהיר פעלו ארבעה בתי ספר קהילתיים. בית ספר ע"ש משה קטאווי (בנים) ובית ספר ע"ש מרי סוארס (בנות) היו מוסדות בתשלום: לצידם פעלו בית ספר לבנים ובתי ספר לבנות, עבור תלמידים שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד. בארבעת בתי ספר אלו, ובגני ילדים וכיתות מכינה, למדו כ-2500 תלמיד ותלמידה. שני המוסדות שבתשלום פעלו במבנים שהוקדשו על ידי משפחות קטאווי וסוארס (בהתאמה) בשכנות דאהר, ואילו שאר המוסדות פעלו בבניין גדול ומודרני שהוקם על ידי הקהילה בשכונת עבאסייה. הקהילה הקראית המשיכה לקיים בית ספר עממי לבנים ולבנות, אולם קראים וקראיות רבות למדו בבתי הספר אחרים, אם בתי ספר יהודיים ואם בתי ספר נוכריים.
 
בנוסף, פעלו בקהיר בתי ספר יהודיים אחרים. בשנת 1924 הקימה משפחת גרין מוסד חינוכי ברובע היהודי הישן. המוסד הקנה השכלה יסודית לתלמידים מן המשפחות העניות יחסית שנותרו ברובע לאחר שכל היהודים בעלי היכולת עברו לשכונות מודרניות יותר. בנוסף, התקיימו במוסד שיעורי הדרכה להורים בכל הנוגע לכללי היגיינה וטיפול בילדים בגיל הרך. תלמידי בית ספר גרין מנו 440.
 
בשנת 1934 נפתח בית ספר פרטי על ידי גב' רחל ג'אבס, ברובע עבדין. ההישגים המצויינים של הבוגרים בבחינות של משרד החינוך המצרי הביאו להרשמה מוגברת, כך שבשנת 1938 למדו בו 350 תלמיד, בכללם כשבעים מוסלמים. בית ספר פרטי אחר, שכלל גם חטיבת ביניים, נפתח בשנת 1936 על ידי מר פליקס סמאמה, ולמדו בו כ-150 תלמיד בשלוש חטיבות: הגיל הרך, יסודי וחטיבת הביניים. בית ספר זה שבשכונת סכאכיני הציע גם קורסי מזכירות לנערות וקורסי-ערב להכשרה מסחרית לנערים.
בשכונת הליו פוליס היוקרתית נפתח בשנת 1923 בית ספר אברהם בטיש, שם למדו 556 תלמיד מראשית לימודיהם ועד לסיום חטיבת ביניים. גם בית ספר זה נודע בשל ההישגים הטובים של בוגריו במבחני התעודה הממשלתיים.
 
מסגרת חינוכית נוספת, אשר מעצם טבעה לא התקיימה בבנין מסויים, היה מפעל הכשרה מקצועית על ידי חונכות (שוליות). מפעל זה, שמומן על ידי משפחת סיקורל, היה זה גלגול של מסגרת ההכשרה המקצועית שהוקם על ידי בני-ברית בשנת 1893. כדי להתקבל, היה על מועמד להיות בוגר בית ספר עממי, ובן 13 שנה לכל הפחות. הוא יכול היה לבחור מבין כמה וכמה מקצועות, תוך התחשבות הן ברצונותיו והן בכישוריו הפיזיים והאישיותיים. כל חניך התחייב להתמיד בהכשרה אצל בעל מקצוע וותיק, וקיבל קצבה חודשית לפרנסתו. בשנת 1938 היו 650 חניכים במסגרת זאת, שלמדו ממגוון מקצועות ובכוללם רוקחות, נהיגה, חשמלאות, שענות, דפוס, חייטות וכיוצ"ב.
 
באלכסנדריה המשיכו לפעול מסגרות החינוך הקהילתיות במבנה המפואר שהוקם בשנת 1908: כיתות גן ומכינה, בית ספר לבנים, בית ספר לבנות, וכיתות מקצועיות לבנות. בעקבות מעבר כל תלמידיו למבנה חדש זה, החליטה הנהלת בית הספר דה-מנשה ליעד את המבנה הקודם למטרות חדשות. הוקמו כיתות-המשך לחינוך היסודי, עם תכנית בגרות חלקית במדעים ובשפות מודרניות. בשנת 1919 מנהל בית הספר אליהו ענתבי שכנע את משרד החינוך הצרפתי להכיר בעברית כשפה מודרנית שאפשר להיבחן בה לתעודת בגרות. מסיימי בית הספר יכלו להשלים את לימודיהם לקבלת בגרות מלאה או תעודת-סיום של מגמה מסחרית, על ידי שנה נוספת של לימודים בגימנסיה (ליציאום) הצרפתי של אלכסנדריה.
בעקבות סגירת בתי הספר של האליאנס בשנת 1919, עלתה השאלה היכן ימשיכו תלמידי מוסדות אלו את לימודיהם. בתי הספר הנוצרים היו מוכנים לקלוט תלמידים אלו, אולם הורים יהודים התארגנו ליצור חלופה חינוכית בעלת תכנים יהודיים מובהקים. ביתה ספר התחיל את דרכו במבנה ההסתדרות הציונית וזכה להצלחה חינוכית. דא עקא, שמייסדי בית הספר התקשו לממן את פעילותו. למן המחצית השנייה של שנות העשרים הועבר בית הספר לחסות ועדת החינוך של הקהילה, והועמד תחת השגחת ארגון "צפנת פענח". בשנת 1928 הוסב שם בית הספר לבית ספר דלה-פרגולה שכיהן כרבה הראשי של אלכסנדריה בשנים 1910-1923 באמצע שנות הארבעים למדו בבית ספר זה כ-250 ילדים, מגיל 4 עד גיל 13.
 
בית ספר תיכון (ליסיי) נוסד בשנות הלימודים 1925/6, בתגובה לפרשת האח ליאונס שנזכרה לעיל. למעשה, היה זה בית ספר רב-שנתי, שהציע חינוך מגיל הגן לעד לסיום הבגרות. תכנית הלימודים בו הייתה על פי מתכונת החינוך בליסיי הצרפתי שבאלכסנדריה, והוא הכין את בוגריו לבחינות הבגרות הצרפתית. בנוסף הושם דגש על עברית, ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל. במבנה המפואר של בית הכנסת בשכונת מוחרם-ביי למדו בשלהי שנות השלושים יתר על 300 תלמידים ותלמידות, מקצתם לא-יהודים אשר נרשמו למוסד עקב רמת הלימודים הגבוהה. כתוצאה ממעבר משפחות יהודיות רבות לשכונת "רמלה" שבעיר, החליטה הנהלת התיכון להקים בית-ספר עממי שישמש עבור תלמידי שכונה זאת מכינה לקראת המשך לימודיהם התיכוניים במוחרם-ביי. בשנת 1938 למדו במוסד זה כ-250 בנים ובנות.
בית ספר פרטי על פי תכנית לימודים צרפתית הוקם בשנת 1931 בשכונת מוחרם-ביי על ידי מר פליקס וגב' זילברט סמאמא.בשנת 1938 למדו בו כ-110 תלמיד ותלמידה. עקב מעבר האוכלוסייה היהודית לשכונות חדשות, החליטו המייסדים להקים מוסד מקיף יותר בקרבת שכונת רמלה , באזור "ספורטינג". בית ספר זה כלל כיתות מגיל הגן ועד סיום חטיבת הביניים, וקלט בחטיבת הביניים גם בוגרים של בית הספר שנותר במוחרם-ביי. למדו בו כ-150 תלמידים בשנת 1938.
 
בראשית שנות הארבעים נוסד "ועד תלמודי תורה על שם הרב משה פארדו". הוא הקים מסגרות ללימוד יהדות עבור ילדים בשכונות העניות של אלכסנדריה, ותכניות של לימודים אחר-הצהריים עבור תלמידים מבתי הספר הקהילתיים שהוריהם ביקשו תגבור לימודי יהדות.
 
בתי ספר אחרים נפתחו באלכסנדריה בשנים אלו, אך לא החזיקו מעמד. "בית ספר שבת אחים" התקיים במוחרם-ביי בשנים 1921-1924,: "בית ספר מעורב צרפתי-עברי" החזיק מעמד באותה שכונה משך 12 שנה אך נסגר לפני 1938: ובית ספר התחייה/ריניסנס הוקם בשכונת קמפ-סיזאר בשנת 1940 והחזיק מעמד עד 1945.
 
בפרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם נוסדו מסגרות חינוך לגיל הרך, המיועדות במיוחד לשכבות סוציו אקונומיות חלשות. ברובע דואין\אלמכס הוקם בשנת 1923 "בית ספר גן-ילדים" על ידי מר משולם תרם, עבור ילדי השכונה היהודית בגילאי 3-8. בשנת 1938 למדו בו כ-150 חניכים, שקיבלו גם הכשרה בסיסית בעברית, צרפתית ועברית. שנה לאחר מכן, הוקם מוסד דומה עבור ילדי העדה האשכנזית שבשכונת חמאמיל, ושמו "נצח ישראל". בנוסף, מעון וגן ילדים לגילאי 1 עד 6 הוקם בשנת 1932 בניהול בני הזוג עמנואל ורג'ין אריאס, שם קיבלו הילדים מזון, לבוש וטיפול רפואי וחינוכי ללא כל תמורה.
לסוף נציין, שכמו בקהיר כך גם באלכסנדריה נמשך מפעל ההכשרה המקצועית על ידי חונכות, אלא שכאן הייתה המסגרת מצומצמת יותר וכללה (בשנת 1938) כ-154 חניכים.
למרות ההתפתחות המרשימה של מוסדות חינוך יהודיים במצרים, יש לתת את הדעת לכך ששיעור ניכר מן הילדים היהודים למדו במוסדות חינוך לא-יהודיים. מוריס פרז'ון מספק נתונים מספריים עבור קהיר בשלהי שנות השלושים:
 
 
בנים
בנות
סה"כ
בבתי ספר יהודיים
2309 (49.8%)
2021 (52.8%)
4330
בבתי ספר לא יהודיים
2325 (51.2%)
1807 (47.2%)
4132
סה"כ
4634 (54.8% מכלל התלמידים היהודיים)
3828 (45.2% מכלל התלמידים היהודיים)
8462
 
 
 
 
מן הטבלה עולה, שבאופן כללי היו יותר תלמידים מתלמידות בקרב היהודים. באוכלוסיות אנושיות טיפוסיות יש בדר"כ מעט יותר נקבות מזכרים. אולם מספר התלמידות היהודיות היה נמוך משמעותית ממספר התלמידים. נראה איפוא שככלל ייחסו ההורים פחות חשיבות להשכלה של בנות. אם נניח (לטובת הדיון) שכל הבנים בגילאי בית ספר למדו בפועל בבית ספר, נוכל להסיק שדבר זה נכון רק עבור כ-80% מן הבנות. מכיוון שמאות בנים למדו לא בבית הספר אלא בהכשרה מקצועית אצל בעלי מלאכה, בעוד שלא הייתה מסלול כזה עבור בנות, ברור ששיעור הבנות הלומדות היה נמוך עוד יותר.
ההנחה בדבר החשיבות הפחותה שיוחסה לחינוך הבנות מתחזקת לנוכח ההבדל הניכר שבין שיעור הבנים והבנות בבתי הספר הלא-יהודיים, שנחשבו בעיני ההורים כבעלי רמת לימודים גבוהה משל בתי הספר היהודיים. בעוד מספר הבנים בבתי ספר לא-יהודיים היה גבוה במקצת מאלו שבבתי ספר יהודים, הרי ששיעור הבנות בבתי ספר לא-יהודיים היה נמוך באופן ניכר מאלו שלמדו בבתי ספר יהודיים. מניע מרכזי להענקת חינוך בבתי ספר לא-יהודיים היה הישגיות שתאפשר בהמשך הצלחה "בחיים" היינו בחיי הפרנסה, וניכר ששיקול זה היה רלוונטי יותר לגבי הבנים מאשר לגבי הבנות. כלומר: פחות חשוב שבנות תלמדנה בכלל, ואם הן כבר לומדות, פחות חשוב שתגענה להישגים מובהקים.
הודות לפרז'ון, יש בידינו גם מידע באשר לסוג בתי הספר הנכריים שבהם למדו תלמידים ותלמידות יהודיים בקהיר.
 
 
 
סוג בית הספר
בנים יהודיים
בנות יהודיות
סך הכל
שיעור מכלל התלמידים היהודיים שבקהיר
בתי ספר מצריים
173
91
264
3.2%
בתי ספר אמריקניים ואנגליים חילוניים
82
130
212
2.5%
בתי"ס
1008
614
1622
19.17%
 
 
 
צרפתיים חילוניים
 
 
 
 
בתי"ס איטלקיים חילוניים
889
779
1668
19.71%
בתי ספר נוצריים
173
193
366
4.33%
 
 
בולט לעין השיעור הנמוך של תלמידים ותלמידות יהודיים בבתי ספר נוצריים, ובפרט אם נשווה זאת למידע שנמסר ביחס לאלכסנדריה בשנת 1897 (לעיל). מסתבר, ששערוריית האחר ליאונס גררה מעבר מבתי ספר נוצריים לבתי ספר חילוניים. ויחד עם זאת, ניכר שהחשש להשפעה נוצרית נחשב לחמור יותר ביחס לבנים מאשר ביחס לבנות: למרות שככלל למדו בבתי ספר נכריים 10% יותר בנים יהודיים מבנות, הרי שיותר בנות מבנים למדו בבתי ספר נוצריים.
סך שיעור היהודים שלמדו בבתי ספר צרפתים ובבתי ספר איטלקיים היה דומה מאד. אולם, עבור הבנים ניכרת העדפה ברורה ללימודים בבתי ספר צרפתיים, בעוד שהבנות נשלחו בשיעור גבוה הרבה יותר לבתי ספר איטלקיים. ולבסוף, שיעור גבוה יותר של בנים מאשר בנות למד בבתי ספר מצריים (=שבהם שפת ההוראה ערבית) בעוד שהמצב היה הפוך עבור הלימודים בבתי ספר ששפת ההוראה בן אנגלית.
 
לאחר מלחמת העולם השניה
 
בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים הגיעו בתי הספר היהודיים, ורמת ההשכלה של יהודים ויהודיות במצרים, לשיא. על פי נתוני המפקד המצרי של 1947 מסיק דלה-פרגולה, כי 89% מן הזכרים היהודים ו-76% מן הנקבות ידעו קרוא וכתוב. אם נשווה זאת לנתונים שהבאנו סמוך לראשית המאמר על פי מפקד 1907\ נוכל להתרשם מן ההתקדמות הניכרת של ההשכלה בקרב יהודי מצרים, התקדמות שהייתה מרשימה במיוחד אצל הנשים.
 
ניתוח מאפייני ההשכלה של יהודים שעלו לישראל ממצרים מאפשר להתרשם מן ההתעצמות המתמשכת של רמת ההשכלה בקרב ציבור זה. פרופ' עוזיאל שמלץ חילץ מתוך נתוני מפקד ישראל של שנת 1961 מידע הנוגע ליהודים שעלו ממצרים, והגיע לממצאים אול, שאותם מצטט דלה-פרגולה:
 
אחוז יהודי מצרים (בישראל) שלא למדו כלל בבית ספר
 
גיל בשנת 1961
מתי היו אמורים להתחיל בית ספר עממי (=גיל 6)
גברים שמעולם לא למדו בבית ספר
נשים שמעולם לא למדו בבית ספר
30-44
1923-1937
4.2%
6.3%
45-64
1903-1922
11.8%
22.3%
מעל 63
לפני 1903
16.4%
53.2%
 
 
אחוז יהודי מצרים (בישראל) בעלי השכלה בתר-תיכונית (13 שנות לימוד ומעלה)
 
גיל בשנת 1961
שנת סיום תיכון (= גיל 17)
גברים שהמשיכו ללימודים גבוהים)
נשים שהמשיכו ללימודים גבוהים
30-44
1934-1938
14.3%
15.3%
45-64
1914-1933
9.5%
3.4%
מעל 65
לפני 1914
6.4%
- -
 
 
הנתונים שבטבלאות אלו מחזקים את המידע שכבר נפגשנו עמו לעיל: בחברה היהודית-מצרים של המאה ה-19 היה קיים פער גדול מאד בין שיעור הבנים והבנות שנשלחו לבית הספר. פעם זה הלך והצטמצם, אבל לא נסגר לגמרי: גם בשנות העשרים והשלושים היה שיעור הבנות שמעולם לא למדו גבוה ב-50% מזה של הבנים בקצה השני סל סולם ההשכלה, מתגלה מהפך: אמנם, שיעור הגברים שהמשכיו ללימודים על-תיכוניים יותר מהוכפל, ואולם הנשים – שבראשית המאה העשרים לא הגיעו כלל ללימודים על-תיכוניים, התקמדו במידה כזאת שאף חלפו על פני הגברים.
יח עם זאת, ראוי לזכור שנתונים אלו מתייחסים רק ליוצאי מצרים שעלו לישראל, שכללו רק כמחצית מיוצאי מצרים היהודים. אם נכונה ההשערה כי בקרב יהודי מצרים שהיגרו לארצות אירופה ואמריקה היה שיעור המשכילים ובעלי המקצועות החופשיים גבוה מבקרב אלו שהגיעו למדינת ישראל, אפשר שיש לסייג במידת מה את הניתוח דלעיל.
 
אחרית דבר
 
עם תום מלחמת העולם השנייה, צפו היהודים תושבי מצרים שהחיים הטובים יחזרו לסדרם. אולם התפתחויות שונות הלכו והעיבו על הקיום היהודי במצרים. מקצתן שיקפו הזדהות מצרית הולכת וגוברת עם עניינם של ערבי ישראל, ומחיקת ההבחנה (שהתקיימה קודם לכן) בין ציונים וכלל היהודים. מקצתן האחר (והמכריע לדעתי) שיקפו תהליך הגדרה-מחש של הזהות הלאומית המצרית, תוך צמצום זהות זאת למי ששפת אמו היא ערבית, למי שזהותו התרבותית היא לא אירופאית, ו(בהמשך) למי שדתו היא מוסלמית. תהליך זה הוביל לאפליה גוברת כלפי כל ה"לא-מצריים". למרות האמור, הקהילות היהודיות חזרו במידה רבה לתפקד אחרי מלחמת השחרור, ויהודים ויהודיות המשיכו כמקודם ללמוד בבתי ספר יהודיים ולא-יהודיים. מצב עניינים זה נקטע באופן טראומתי בעקבות ההתקפה הבריטית-צרפתית-ישראלית על מצרים בשלהי 1956. עקב כך, התעצמה בבת אחת עוינות המשטר עלפי יהודי מצרים, ומרביתם נאלצו לנטוש את המדינה בחוסר כל.